אני שונאת לעמוד בתור, פשוטו כמשמעו שונאת את זה.
יותר מזה, אני שונאת לעמוד בתור בישראל, זו אחת המדינות שתמיד יהיה בה תור ותמיד יהיה בה נורא ואיום לעמוד בו.
הכי כיף לבוא להופעות בחמש בבוקר לעמוד בתור לכרטיסים, בהתחלה אנחנו נהנים מהאוויר ואחר כך סובלים כל כך מהתורים הדחוסים והארוכים שלא לדבר על המופע עצמו.
בכלל, ישראליות מאופיינת בכל כך הרבה דברים. החל משפה חמה ושוצפת ועד להתנהגויות מסויימות ושפות גוף אשר ניתן לזהות לפיהן אפילו בחו"ל.
לא אחת יוצא לי להיות בחו"ל ולזהות לפי טונציה כלשהי ישראלים שמנסים כל כך שלא יזהו אותם, הרי זה ברור שאם אנחנו נקלל בקולי קולות ונדבר עם הידיים כמו שאנחנו, רק אנחנו יודעים, אז יזהו אותנו.
אל תבינו לא נכון, אני הכי פטריוטית שרק ניתן, מכורה לסיפורי מלחמות ישראל, מעריצה את צה"ל, ימנית לחלוטין ואוהבת את המדינה על כל רמ"ח איבריה ובוריה. אבל אם יש משהו שאני לא אוהבת זה את החברה השחיתה את האדם הפשוט והנעים שהיה פעם במדינה הזו.
זלזול בחוקים, זלזול בכבוד האדם, ברשות השופטת, בממשלה ובכל דבר אפשרי יפה.
ישראל של פעם היתה טובה יותר, בישראל של פעם יכלת לשלוח את הילדים לקניון בגיל ההתבגרות ולא לדאוג שהם ירצחו ויאנסו בדרך.
פעם יכלנו לשבת עם הדלת פתוחה עם השכנים שלנו ולא לדאוג שיפרצו לנו לבית או יכנסו וישחטו או ישחיתו או ישדדו.
פעם יכלנו להתווכח על מקום חניה ולא להידקר ובכלל, פעם יכלנו להיות הרבה יותר רגועים אבל החוצפה הישראלית כיום, עליה מושתתת החברה שלנו, לא מעניקה לנו את זה.
כמה פעמים אנחנו נמצאים בחנות בגדים עמוסה עומדים בתור דחוסים בין בגדים ובדים שאנחנו בכלל לא רוצים לקנות, מביטים על קופה רושמת שלא מפסיקה לעשות רעשים וצלילים של כספים שנכנסים ובעלי החנות מרוויחים על חשבוננו? אם לא נשנה את זה, זה לא ישתנה לבד.
וחבל.
